יום שישי, 30 בינואר 2015

איך הפכתי לרגיש לקרינה .... והאם זה יכול לקרות גם לך ? (פרק שני)

איך הפכתי לרגיש לקרינה .... והאם זה יכול לקרות גם לך ?

   לפני כ- 4 שנים ערכנו שיפוץ בבית. במהלך העבודות,  הקפדתי  להרחיק שקעים חשמליים, ומעבר של צנרת  חשמלית  בקירות, בסמוך למקומות שינה. עבר עלינו  חודש שלם של מתח ופעילות. המון טלפונים (פלאפונים !) ותיאומים. אחרי חודש – אני מרגיש תחושת לחץ מוזרה  ברקות. סוג של תחושה עמומה, שלא נעלמת. נדלק לי אור אדום. הבנתי שהגזמתי בשימוש  בסלולרי, וקיבלתי "מנת יתר". התחלתי לדבר רק עם אזניה או דיבורית. עבר הזמן – כבה האור האדום.
   לפני חצי שנה הופיעו כאבי אזנים קלים - משהו לא ברור. שהלך והתחזק. הייתי אמור לנסוע ללונדון בקיץ, ולא רציתי לחפש רופא אף אוזן וגרון בעיר זרה. הזמנתי תור בקופת חולים...ורופא האוזניים אמר לי, שמבחינתו – אין לי שום דבר. אולי כדאי לברר בתחום אחר. שמחתי מאוד.
   טסתי ללונדון. בטיסה בגובה רב – הקרינה הקוסמית מקרינה אותנו פי 500 מאשר על פני כדור הארץ. טיסה לניו יורק, למשל, שוות ערך ל-4 צילומי רנטגן. רגע, מה אתם נבהלים? אם אתם ישנים בממ"ד, דעו לכם שהקרינה הנפלטת מהבטון שבקירות – שוות ערך ל- 30 צילומי רנטגן  בשנה. הסיבה היא, שמערבבים במלט אפר של פחם מתחנות הכוח. כיום, כנראה, מוסיפים את זה גם כתחליף חלקי לחול היקר. קראתי את זה בכתבתה של  נטע אחיטוב מה-28.02.2013  בהארץ  (קישור: http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1940576). הבעייתיות של בנייה בחומרים הפולטים קרינה ברמה גבוהה יחסית הובנה כבר לפני מספר שנים, כשהחל שימוש נרחב באפר פחם לבנייה. אפר פחם, שהוא תוצר של תחנות הכוח, תורם ללכידות, לחוזק ולעמידות תערובת הבטון.  אפר הפחם פולט קרינה מייננת בשיעורים גבוהים יחסית, ולכן אסור להכניס כמות גדולה מדי ממנו למוצרי הבנייה.
    בחזרה ללונדון. נסענו ברכבת התחתית (מאיצה כמו טיל בליסטי. יעילה ומדהימה) עם כל האנגלים המנומסים והאדיבים. כולם שקועים בעצמם או בפלאפונים. (לא ידעתי  אז, שפלאפון ורכבת – לא נוסעים יחד)....התאכסנו במלון דירות ... בחדר שלנו לא היה ווי פיי, אבל בחדר הסמוך – היה. כששהיתי שם, הרגשתי כאב קל באוזניים..... אמרו לי שזה לא יכול להיות.
   נסענו בדרכים .... ולאחר זמן, אמרתי: "עוד 200  מטר אנחנו מתקרבים לתורן של אנטנות סלולריות...", וכך היה. בכל פעם חזיתי מתי אנחנו מתקרבים לאנטנות, ואפילו באיזה כיוון.לא בכל הפעמים צדקתי. הפכנו את זה למעיין משחק ניחושים. לא הייתי בטוח אם אני באמת מרגיש את זה, או שאני מדמיין.
   חזרנו לארץ. כאבי האוזניים הפכו לכאבי ראש קלים, במיוחד בעבודה. בבית – הפסקתי לאכול בסלון. הרגשתי הפרעה כלשהי. הייתי אוכל במטבח, בעמידה. לא ידעתי מה לעשות. בא כביש 6 – והציל אותי, ומעשה שהיה, כך היה.
   יום אחד אני נוסע מטעם העבודה לאשדוד.... ובחזרה  לצפון. כל הדרך ניווטנו עם וויז, כיאה וכיאות לבני תרבות המערב בעידן ה- 2000. הגענו לפקק ארוך ולאחר זמן... - התגלה לי האור. בכל פעם שהשיירה זחלה ועמדנו ליד תורן של אנטנות סלולריות – הרגשתי לחץ בתוך הראש, בחלק הפנימי של האוזניים. פתאום הבנתי מה שורש הכאב. עדיין לא היה לי פיתרון.

   חשבתי וחשבתי מה לעשות. בעבודה, לקחתי רדיד אלומיניום, מעכתי אותו על כדור-רגל, ובניתי קסדה. ריפדתי אותה, וחבשתי אותה על הראש. אנשים הסתכלו עלי כאילו הרגע ירדתי מחללית. אחרי יומיים התרגלו. לא עזר. בניתי קסדה מרשת ברזל עדינה. לא עזר. (אגב, הרעיונות האלו הם לא רעים). בדקתי באינטרנט. פתאום ראיתי, שיש מישהו שמוכר כובע נגד קרינה. (עמיר בורנשטיין מייסד האתר "ללא קרינה בשבילך). עמיר אמר לי שכדאי לקבל הדרכה, היות והכובע מיועד לרגישים לקרינה, וכדאי לברר מה מצבי, ואיך להשתמש בכובע. נסעתי אליו, וגיליתי עולם חדש. למדתי המון. התברר לי שאני רגיש לקרינה בדרגה קלה. הבנתי שקיים ידע רב ועצום בנושא, שלא ידעתי עליו מאומה. שכרתי מד קרינה, וחזרתי לצפון בהתרגשות עצומה.
  אני מתחיל לנסוע לכיוון הבית, ועושה חניית ביניים בעבודה. אני מודד קרינה  בכל המקומות,  בכל הכיוונים, חוזר ומודד, שוב ושוב, ולא מוצא שום דבר. לא הצלחתי להבין את זה. הייתי נבוך מאוד.
   חזרתי הביתה, והתחלתי למדוד בתוך הבית. אני קורא במד הקרינה רמה נמוכה....הולך ומתקרב לסלון, והרמה מתגברת ...אני מתקרב לטלפון האלחוטי... הקרינה קופצת לגבהים. אני מנתק אותו מהחשמל - - וכל הקרינה בבית יורדת לאפס. למחרת פרסמתי אותו ב"אגורה", ונפטרתי ממנו לשלום. מדדתי עוד פה ושם, ושמחתי מאוד.
    החזרתי את מד הקרינה, וחזרתי לשגרה. התחלתי לחבוש את כובע ההגנה מקרינה, אבל כאבי הראש עדיין לא פסקו. הרגשתי מבולבל ואובד עצות. גל של התנגדות התחיל להתרומם מולי. חברים ועמיתים התחילו להסתייג מהעיסוק המוגבר שלי בקרינה. לבסוף, כשהרגשתי צורך עצום להבין מה מקרין אותי ואיך להתגונן פעלתי בניגוד מוחלט לעצות שקיבלתי, ורכשתי לי מד קרינה משלי.
   מד הקרינה מלווה  אותי כל היום. כמו כלב נחיה לעיוור. אני יכול לומר בביטחון, שהוא הציל לי את החיים ומנע ממני מחלות קשות ואיומות, ועל כך אספר בעתיד. כיום,  אני מודד הכול. כל מה שאפשר. מודד רושם ומתעד כל דבר. כל סלולרי, כל ראוטר, כל אנטנה. את כל הכלים  החשמליים בעבודה. הכל, הכל,  הכל.
   אני רוצה במאמר מוסגר, להציע לכל האנשים שכבר מודעים לסכנות הקרינה וטובעים בים הנתונים, ומחכים לגואל שיבוא (אולי) בדמות מודד שיבוא לכיתה של הילד....ולא יודעים מי ומה מקרין - ריכשו עוד היום מד קרינה. אל תחכו לשום גורם מימסדי שיושיע אתכם. תוך 7 שניות אתם יודעים אם יש או אין קרינה, וזה פשוט מאוד. אני מצהיר בזאת, שאני אדם שסולד מדברים מסובכים. זה פשוט מאוד !
   גל ההתנגדות שהתרומם מולי – נהפך לצונאמי של ממש. שמעתי מחברים ועמיתים את הנוסחים הבאים:
    "אני לא רוצה להתערב בענינים שלך... אבל אתה קצת ..לא מאוזן .... אתה משקיע בזה את כל כולך...". "יש לך עבודה, אישה וילדים...אתה לא יכול כל היום רק להתעסק עם זה ... "."רד ממני ". "אתה קצת... מתנהג בשיגעון...". "לנו – הקרינה לא מפריעה". "הלחץ והחרדה שלך - יותר מזיקים מהקרינה". "קראתי הרבה מחקרים, ומה שאתה מספר - זה שטויות ממש". "מד הקרינה שלך מזייף, זה לא יכול להיות". "הטלפון שלי מקרין? מה אתה מבלבל...?".
   לקח לי לא מעט זמן ללמוד איך  להתגונן מהקרינה בלי שאחרים יפגעו, והיו אנשים שממש נפגעו ונעלבו: "זה קצת לא נעים לי שאתה מודד אותי", או: "מה, אתה בורח ממני"? "מה, אני מצורע?"
   הרגשתי כאילו כל הכיתה התאגדה, ועשתה עלי חרם, ושכולם - ממש לא אוהבים אותי. גירדתי מתחתית הנפש פירורי כוחות כדי להמשיך הלאה. כל צלצול סלולרי היה גורם לי לנתר ולסגת. הרגשתי חרדה גדולה, וחייתי בדריכות עליונה.
    הכרזתי בבית שלי: "תדעו לכם, שהחיים שלי השתנו"... הרגשתי שאני מצהיר הצהרה אמיתית, אבל הצהרה שאני עצמי - עדיין לא מבין את המשמעות שלה עד הסוף... כאילו הוטלתי פתאום על ידי הגורל, לככב בסיפור אחר.
   ...בינתיים בבית התגלו קשיים. גיליתי שבחדר השינה יש קרינה מראוטר שנמצא מעבר לקיר, בדירת השכנים. עברתי לישון בחדר אחר. אחרי כמה ימים, הרהרתי, אולי לבקש מהם לשנות את מיקום הראוטר. שכנים נפלאים. הסכימו בחפץ לב. המשכתי למדוד. גיליתי לתדהמתי קרינה בתדר נמוך (7 מיליגאוס) ליד המיטה. מצאתי מעבר לקיר שנאי של אורגנית, המחובר לחשמל. ניתקתי אותו. אלמלא מד הקרינה – לעולם לא הייתי יודע כלום. זה עוד לא הסוף. גיליתי, שחוטי החשמל ( תיל אווירי מבודד) שעוברים מעל למדרכה שממול לבית, מקרינים את הבית בשעות העומס (7:15 עד 8:15, ו- 18:00 עד 23:00, לערך), ב- 3 עד 8 מיליגאוס. מתחת לחוטים הקרינה הנמדדת היא עד 15 מיליגאוס, ובהמשך הרחוב, מגיעה עד ל- 27 מיליגאוס. (רמה רצויה לשהייה סביבתית היא עד ל- 2 מיליגאוס). יצרתי קשר עם חברת החשמל, ונעניתי מיד, ובאדיבות. הטיפול התמשך (וחבל מאוד (!) שלא השכלתי, לצערי, לזרז אותו וללחוץ עליהם). אחרי כ- 6 שבועות שלחו צוות מדידה וצוות בודקי חוטים, עם מנוף-סל מתרומם.  בדקו את הבית ביסודיות רבה מאוד (המדידות שלי היו נכונות), הסתובבו ובדקו ופעלו כמה שעות בעמודים ובחוטים בשכונה ... והלכו. אני מחכה לתשובה שלהם, אם כי, בינתיים -  רמת הקרינה - לא השתנתה.
   ישבתי וקראתי המון חומר. מצאתי 2 אתרים מצויינים. האתר -  "ללא קרינה בשבילך", (http://www.norad4u.co.il/home), והאתר של ד"ר זמיר שליט"א, על נזקי קרינה, (http://www.zamirshalita.com/rf-hazards).
   אט אט למדתי עוד ועוד. התברר לי שקיים מידע רב, שלא ידעתי על קיומו. נודע לי שקימת תופעה רחבה של רגישים לקרינה. קיים אפילו בצרפת מחנה של פליטי קרינה, שאינם יכולים להתגורר כלל בציוויליזציה שלנו. למדתי במשך הזמן יותר ויותר איך למדוד למטרות התגוננות, אם כי זה תחום טכני מאוד מאוד מורכב. מדדתי פה ושם למשפחה ולחברים קרובים. כל הבתים שמדדתי – היו נגועים בקרינה. גם בתים של אנשים שוחרי בריאות, צמחונים, טבעונים, תזונאים, מודעים, ניו-אייג'ים, וכו'. אף אחד מהאנשים היקרים שפגשתי, לא הבין כלום כלום בקרינה. אפילו לא בדל של הבנה. אני הייתי בדיוק כזה לפני 4 חודשים, וזאת, למרות שהתעניינתי מאז ומעולם בנושאי תזונה ובריאות. אנשים מתייחסים לקרינה כמו... לפינגווינים, או לדובי קוטב. יודעים שיש דבר כזה... אי שם. בדרך ככל, אם אני מודד בבית של חבר, ואני רואה שהוא המום מהתוצאות -  אני יכול להעריך שהוא יבצע שינוי. אם לא – אני יודע שסתם בזבזתי זמן.
   הסיבה שידע על קרינה כמעט ולא קיים, היא מכיוון שאין לקרינה ריח, טעם, צורה וצבע, וגם, מי שרוצה למכור לנו חשמל וסלולר – לא מעוניין שנדע. רוב המחקרים שמומנו בצורה זו או אחרת בכסף סלולרי, יסתיימו במשפטים שיאמרו: "...לא הוכח עדיין קשר ישיר בין... אין וודאות ש... המומחים חלוקים בדעותיהם  אודות... אין הסכמה בקרב המדענים...", וכל מיני ניסוחים מכובסים ומרגיעים. אנחנו זוכרים היטב את פנייתם לציבור של יצרני הטבק בארה"ב, בשנת 1954, שפתחה במלים: " יש לנו ענין בבריאות הציבור...". אני לא מאמין לשום מחקר שכסף סלולרי היה שותף ביצירתו. לעומת זאת, ישנם מאות מחקרים אמינים שנעשו על ידי גורמים בלתי תלויים. הכל כתוב.
   ככל שהתנסיתי במדידות ובהתגוננות, מפלס החרדה ירד. הסביבה החלה לקבל להתעניין ולהקשיב. חלק מהסובבים אותי ערכו שינויים בחייהם. למדתי ממה להיזהר, ובעיקר ממי להיזהר. לקח לי חודשיים לפתור את התעלומה, מדוע אני חש כאבי ראש בעבודה. נכון, יש ראוטרים ומקורות קרינה, אבל הם רחוקים ממני. מקור הכאב, הוא - האנשים שמחזיקים בכיס טלפונים סלולריים, שמחוברים לאינטרנט דרך ווי פיי, או  תקשורת נתונים. אלה מקרינים סדר גודל של מאות מיליווט למ"ר, ועד לקצה גבול היכולת של מד הקרינה למדוד (1820). קרינה זו היא  פי מאות (!) מהאנטנות הסלולריות שכל כך מפחידות אותנו, ובצדק. מסביב לכל אנטנה שכזאת, בטווח של מאות מטרים, קיים "צבר סרטני", וזאת, בנוסף למחלות הקשות והאיומות האחרות. (שבץ מוחי, סכרת, טרשת עורקים, פגיעות גנטיות, אוטיזם, פיגור, ועוד ועוד ועוד).
   כיום, אני חי במצב של דיאטה בקרינה. לא מדבר בסלולרי. מחזיק אותו רק כדי לקבל smsים, ולחירום. כשמישהו מפעיל תנור מיקרו-גל, אני מתרחק 6 מטרים, או יוצא מהבית. (מהכתובים, גיליתי גם, שמיקרו-גל הורס לחלוטין את האוכל, והופך אותו למזיק. אם תשקו עציץ במים שעברו חימום במיקרוגל – העציץ ימות). אני מתרחק לפחות 2-3 מטרים ממי שמשוחח  בסלולרי.  בכל מגע שלי עם אחרים - אני עומד על המשמר. בכל נסיעה או שהיה מחוץ לבית – אני תר ומחפש אנטנות וקווי מתח גבוה.  עדיין אני דרוך במשרה מלאה, אבל יותר רגוע. עמיר המליץ לי לא לעשות "זעזועים" בסביבה הקרובה שלי, ולרכך את הדברים במידת האפשר. עמיר גם הציע לי, להתמקד פחות בזמני המצוקה והכאב, ויותר בזמנים הטובים, שקיימים ללא ספק. דיאטת הקרינה מוכיחה את עצמה, ורמת הכאב לאחר חשיפה - ירדה מאוד.
   דיאטת הקרינה דורשת לימוד ומחקר מתמשכים, וכוננות מתמדת. כשאני הולך לקניות בסופר, אני מזגזג בין האנשים שסלולרי תחוב באוזניהם. משתדל גם שלא להתקרב למי שאני רואה סלולרי בתוך כיס מכנסיו. אם מישהי "חונה" ליד דוכן העגבניות, תוך כדי סיפור ארוך על חוויות הוויפאסנה האחרונה שעברה – אני מוותר, וחוזר לעגבניות מאוחר יותר. בקופה -  שם כבר אין לי מפלט. אם אין ברירה, ומישהו משוחח לידי, אני אומר: "אני מצטער, אבל אני רגיש לקרינה, ואני לא יכול להיות ליד טלפון סלולרי". להפתעתי (!) אנשים די סובלניים, מתחשבים ומתרחקים. בנסיעות, אני חובש כובע הגנה מקרינה, כדי לחוש פחות  את האנטנות שבדרך. התחלתי גם להשתמש בקסדת הגנה סגורה ומיוחדת, שזוגתי בנתה לי, למקרים שאני לא נוהג. (נראה כמו קסדת אבירים מונגולית, או משהו כזה...).אני  משתדל לא להשתתף בכינוסים ואירועים חברתיים, אלא אם אני ניצב ונוכח בשוליים של הקהל. סרטי קולנוע - אם זה הכרחי -  אני בא, ואני מודד תכופות את סביבתי, ומבקש להרחיק ממני סלולריים. אני יודע שאם הייתי רגיש בדרגה בינונית או גבוהה – הקשיים שלי היו גדולים שבעתיים. חוץ מהסבל הפיסי הכבד, הייתי מנוע מלהשתמש בתחבורה ציבורית, ובכלל להתערב בקהל, הייתי מוחק כל אירוע חברתי, ואפילו הליכה לחוף ים הומה אנשים. הייתי מאבד את מקום עבודתי, ואולי גם נאלץ לעבור מקום מגורים. החיים נעצרים בקיר בטון, ואי אפשר להמשיך בתלם. (תוכלו למצוא ברשת, מגוון סיפורים קשים של רגישים לקרינה).
   ההתמודדות הכי (!) קשה, היא ההימנעות ממפגש עם מקרינים סדרתיים במהלך העבודה. העובדים אמנם מתאמצים ובאים לקראתי, ועושים מעל ומעבר, אבל אני יודע, שאם אני מאבד מעט דריכות, ונותן לכמה מקרינים להתקרב אלי, רק לדקה ... כדי להגיד משהו ...  – אני אחזור הביתה עם מועקה בראש. למעשה, חוץ מהעבודה עצמה – כל מה שממלא לי את כל תשומת הלב היומית, הוא התחמקות והתרחקות ממקרינים. זו משימה לא פשוטה, הדורשת מאמצים רבים, סבלנות, עקשנות, ניסוי וטעיה, תמרונים ומחשבה. אוכלים הרבה קש.
   לאחרונה, החלה התעוררות של הורים בארץ נגד כוונת משרד החינוך להכניס ראוטרים וטאבלטים לכיתות. משרד החינוך הצהיר בשעתו על מרחב בית הספר, כמקום נקי מקרינה, אבל כיום הוא מעודד בכסף בתי ספר שיוצרים תקשוב אלחוטי. (יתכן שמדובר פה בקשרים עם בעלי הון ?). במדידות (פה ושם) להרגעת הרוחות, נמצאת תמיד רמת קרינה מתחת לתקן. מדידות הקרינה מבוצעות ברובן בצורה לא נכונה. עושים ממוצעים, במקום לשקלל את הערכים. (לדוגמה, חבורת של 30 בריונים תוקפת אדם. כל אחד נותן אגרוף ובעיטה. במקום שאני אדווח על סה"כ של  30 אגרופים ובעיטות שקיבל בשעה, אני מדווח שבכל רגע נתון, היה ממוצע של פחות מאגרוף ובעיטה אחת ). כמו כן, רוב המדידות לא לוקחות בחשבון את כל (המון) התדרים והאותות. בגלל שזה תחום טכני מסובך שכרגע אני לא בקיא בו במאת האחוזים, אני לא נכנס אליו, אבל יש לי על מי לסמוך).
   כמובן, שתוצאות  הבדיקות מציינות, שרמת הקרינה היא מתחת לתקן. זהו אותו תקן שעל פיו – נמדדה הקרינה  בעוספיא, בשנים 2001-2003, ונמצאה תקינה. קרינה זו  גרמה  לצבר סרטני של 250 (ולא כפי שכתבתי במקום אחר) חולי  סרטן, ולעוד מחלות איומות אחרות. לפי תקן זה – מאשרים את חשיפתם של ילדינו בבתי הספר. אין לנו ילדים מיותרים לניסויים מסוכנים.
   לא דיברתי כלל על כך, שהמסכים גונבים לנו את הילדים. מי ששולט בהם – שולט על חייהם. ההורים (בעיקר האימהות) נאבקים להיאבק יום יום עם הילדים על מנת לצמצם את זמן המסכים, מסיבות בריאותיות וחברתיות, ואז - בא משרד החינוך, וזורק אבן לבאר. הטאבלטים שהילדים ייצמדו אליהם בבית הספר – ילוו אותם כמו דבק עד סוף היום.
   לא דיברתי גם על הקרינה בתדר נמוך מארונות החשמל בבתי הספר. אנו יודעים שחשיפה ממושכת ברמה של 2 מיליגאוס, כבר מכפילה את הסיכוי ללוקמיה (סרטן הדם). לוקמיה קשורה לאשפוזים ,למאות שעות בבתי חולים,  להזרקת כימותרפיה לנוזל  השידרה, להקרנות והשתלות מוח עצם, לחיפוש תרומת מוח עצם, ולהוצאות כספיות. לעתים המחלה חוזרת. לעתים צריך להסיר את הטחול. תיתכן פגיעה בפוריות, וחוסר יכולת ללדת ילדים בעתיד. אם תקראו עדויות של הורים – העיניים שלכם ידמעו. גם ללא קשר ללוקמיה, אנו יודעים שקרינה בתדר גבוה ונמוך חשודה כפוגעת בביציות שנשים נושאות בגופן עוד מימי העוברות. ביצית פגועה – אבודה. ביצית שנפגעה חלקית – עלולה ליצור נזק גנטי בדור ההמשך, או בדילוג של כמה דורות. לא אפרט כאן את נזקי הקרינה לשלד, למוח, ולשאר איברי הגוף. הכל כתוב.
   איך הפכתי  לרגיש לקרינה ? אני לא יודע. רגישות לקרינה נובעת או מחשיפה כרונית, או מחשיפה אקוטית, או מרגישות טבעית, או משילוב כלשהו של גורמים אלו. אני יכול רק לשער, שאולי יש קשר לכך, שהטלפון הסלולרי שהחזקתי – הקרין ברמה גבוהה, אולי כי הקשבתי למוסיקה באוזניות מאות שעות (8 מיליגאוס), אולי כי  עבדתי בעבר רבות, עם כלים חשמליים ודיסק השחזה (הקרינה הנמדדת בגוף – 45 מיליגאוס, ביד – מעל 330 מיליגאוס), ושהיתי רבות ליד אנשים מקרינים (סלולארי שמחובר לאינטרנט, דרך ווי פיי, או תקשורת נתונים).
   האם זה יכול לקרות גם לכם ? ודאי ודאי. לפי הסטטיסטיקה, עד 2017, ויש אומרים – תוך פחות מ- 10 שנים - כחמישים אחוזים מהאוכלוסיה יהיו רגישים לקרינה, ברמה זו או אחרת. הסבל הרב הכרוך בכך, והוא רק העשן. האש – הנזקים הבריאותיים הרבים – היא העיקר. הסטטיסטיקה לא מדברת על אינדיאנים או אסקימואים. היא מדברת על האנשים החיים בארצות המתפתחות.
   אני ער לעובדה, שיתכן ואני עושה שגיאות בהתנהלות, בהערכות, ובמידע שקיים ברשותי, בכל הנוגע לקרינה. יתכן גם, שאצטרך בעתיד לתקן, להבהיר, או להודות בטעויות.
   הכאב, הוא מורה אכזר. אין אצלו איחורים ואין חיסורים.כשיופיע הכאב - הוא יהפך לגורם הכי חשוב בחייכם, מעבר לכל הדברים, וכל מאמציכם יתמקדו באיך להיפטר ממנו. ככל שתהיו חשופים לקרינה - כך תגדילו את סיכוייכם להיהפך לרגישים לקרינה, ואז - בכל מקרה תיאלצו להיפרד מכל דבר אלחוטי, אז למה לא להימנע מכך ? למה להתקרב לתהום ? למה לא לשמור על בריאותיכם ? להזכירכם - ילדים הרבה יותר רגישים לקרינה, (פי 50), בגלל שהגוף עדיין מתפתח, המערכת החיסונית עדיין לא הבשילה, עצם הגולגולת דקה יותר, ועוד ועוד (הכל כתוב). כשילד יהפך לרגיש לקרינה, הוא יאלץ לוותר על בית-ספר, בילויים, מסיבות, נסיעות, טיולים, אולי גם על מקום מגורים, ואז - כל חוויות הגלישה האלחוטית ייעלמו, וישאר רק כאב שאין לו סוף. 
   אני אסיר תודה על כך, שנהייתי רגיש לקרינה. אלמלא המידע שרכשתי בעקבות כך, הייתם פוגשים אותי ביום מן הימים, במחלקה האונקולוגית, עם טיוטה של צוואה בכיסי. אני מוותר גם על חלק מהאנונימיות שלי לטובת הנושא. אני יודע שכל הילדים בני ה- 5 עם האייפון 6, (כי לכולם יש !), כל צרכני השידורים האלחוטיים, וכל דור המדבר הזה -  לא יזכו להיכנס לארץ. כן, אני יודע שאני כותב דברים קשים מאוד. אין לנו כבר זמן לחומרי ריכוך. הזמן שלנו נגמר. אותם שמוכרים לנו "חוויית גלישה, ומהירות העברת נתונים, וכיף למשתמש", ינסו למכור לנו כימותרפיה והקרנות... שקרוב לוודאי שלא יעזרו. רוב הדור הזה - יסיים את חייו בטרם עת, ולאחר מחלות קשות. התקן הישראלי שמתיר 1000 מיליוואט למ"ר, ישתנה לבסוף, ויתקרב אט אט לתקן הצרפתי (1 מיליוואט למ"ר). מקבלי ההחלטות - שכבר לא יהיו אתנו – לא יזכו לראות את השינוי. יש תמונה שחרוטה בזיכרוני מימי הילדות, לאחר ניצחון צה"ל על הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. בתמונה מאלבום הניצחון בהוצאת LIFE, נראית בצילום אווירי, שיירה מצרית לאחר הפצצת חיל האוויר. שרשרת ארוכה ומפוזרת, של שלדות  כלי רכב שרופים ופגועים. ככה מצטיירת בעיני התמונה הפיסית - גופנית של  הדור הבא, לאחר כל הפגיעות הגנטיות שעלולות להתרחש. אני יודע שזה נשמע נורא. זה באמת נורא.
   מצד שני, ככל שתתרחב תופעת אי סבילות לקרינה אלקטרומגנטית, או בקיצור – רגישות לקרינה, יתבצעו שינויים דרסטיים בחיינו. בעוד 15 שנים אף אחד לא יעיז להצמיד טלפון סלולרי לאוזן. אף אחד לא יחזיק ראוטר אלחוטי. טלפונים אלחוטיים לא יהיו בשימוש. התקשורת תהיה קווית בעיקר. ילדים יורשו להחזיק טלפון סלולרי רק מגיל מתקדם, ובכפוף לנוהל שימוש קפדני. זוכרים את האסבסט ? היום אף אחד לא מעיז לקדוח בלוח אסבסט. הטיפול באסבסט מתבצע בחליפות הגנה, ובציוד מגן מתקדם.
   ככל שהסבל יתפשט, השינוי יואץ ויתקדם. מה שלא יעשה השכל - יעשה הסבל. העולם שלנו – ישתנה לחלוטין. המצב ילך וישתפר במהירות רבה .... אבל המחיר - יהיה נורא.
                                                                                                                                                                                          שבת שלום לכולם.  
                                                                                                                                                                                                                  מני.

                                      עוד בנושא קרינה, תוכלו למצוא בבלוג שלי :http://readrad.blogspot.co.il

                                                     אם אתם מאמינים שהדברים חשובים – פרסמו ושתפו אחרים. תודה.



   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה